צורת סונטה — טיפוסי תצוגה

יחידת התצוגה בפרק סונטה מופיעה בתחילת הפרק או סמוך לה. רק מבוא (introduction), שהוא מבחינה טכנית קידומת גדולה, עשוי לבוא לפניה. היא ממלאת תפקיד של תצוגה (exposition), ולכן יש לה שלוש משימות: לבסס את הטונליות הראשית, לעבור לטונליות משנית ולבסס אותה בקדנצה, ולהציג את המחזור הנושאי שישמש בסיס לפיתוח ולרפריזה.

יש שני טיפוסים עיקריים של תצוגות בסונטה: תצוגה דו־חלקית (two-part) ותצוגה רציפה (continuous).

התצוגה הדו־חלקית

התצוגה הדו־חלקית מחולקת לשני חלקים. הראשון מסתיים בהגעת הצזורה האמצעית (medial caesura, MC), שהמקור מתאר כאן בקיצור כקדנצה החשובה באמצע התצוגה, המלווה לעיתים קרובות בהפסקה מוזיקלית. החלק השני בא אחרי ה־MC ומסתיים בסגירה המהותית של התצוגה (essential expositional closure, EEC) — ה־PAC החשובה בטונליות המשנית — ובכל חומר שלאחר הקדנצה או חומר סיום הבא בעקבותיה. PAC היא קדנצה אותנטית מושלמת (perfect authentic cadence).

הערת מהדורה: ״קדנצה חשובה״ מתרגמת כאן major cadence; אין הכוונה בהכרח למודוס מז׳ורי. בפרק ״נקודות הגעה מבניות״ נשמרת ההבחנה המדויקת יותר בין MC לבין הקדנצה הקשורה אליה. ראו N106.

תצוגה דו־חלקית מציגה בדרך כלל את המחזור הנושאי הבא, לפי הסדר:

• נושא ראשי (P) — בטונליות הראשית;
• מעבר (TR) — המסתיים בצזורה האמצעית (MC);
• נושא משני (S) — בטונליות המשנית, V או III, המסתיים בסגירה המהותית של התצוגה (EEC);
• אזור סיום (C) — בטונליות המשנית; אופציונלי;
• מעבר חוזר (RT) — חידוש הרמוניית הדומיננטה בטונליות הראשית, להכנת החזרה על התצוגה; אופציונלי ומופיע רק בסיום הראשון לפני חזרה.

אפשר לקצר את המחזור כך:

P TR ' S / C

הגרש מציין את ה־MC; הלוכסן מציין את ה־EEC.

כל אחד מן המונחים האלה מוגדר בהמשך.

דוגמה לתצוגה דו־חלקית: וולפגנג אמדאוס מוצרט, סונטה לפסנתר בסי־במול מז׳ור, K. 333, פרק ראשון.

כמה צזורות אמצעיות

לפעמים מלחין מכין תצוגה דו־חלקית ומגיע ל־MC העונה לדרישות, אך נושא S הבא אחריה מתפרק לפני שיוכל להשיג את ה־EEC. במקרה כזה נושא S שהתפרק נעשה דומה למעבר חדש, ומוביל ל־MC נוספת; אחריה מופיע נושא S שיכול להגיע ל־EEC העונה לדרישות. הפוקוסקי ודארסי מכנים מצב כזה גוש תלת־יחידתי (trimodular block, TMB). אנו נכנה אותו פשוט תצוגה בעלת שתי צזורות אמצעיות.

תצוגה דו־חלקית בעלת שתי צזורות אמצעיות מציגה בדרך כלל את המחזור הנושאי הבא, לפי הסדר:

• נושא ראשי (P) — בטונליות הראשית;
• מעבר (TR) — המסתיים בצזורה האמצעית (MC);
• נושא משני ״שנכשל״ (S?) — אינו יוצר EEC, אלא מוביל לצזורה אמצעית שנייה;
• נושא משני ״ממשי״ (S) — המסתיים בסגירה המהותית של התצוגה (EEC);
• אזור סיום (C) — בטונליות המשנית; אופציונלי;
• מעבר חוזר (RT) — חידוש הרמוניית הדומיננטה בטונליות הראשית, להכנת החזרה על התצוגה; אופציונלי ומופיע רק בסיום הראשון לפני חזרה.

אפשר לקצר את המחזור כך:

P TR ' S? ' S / C

שתי הצזורות האמצעיות נוטות להתאים לאחת מן התבניות הבאות. הראשונה שכיחה בהרבה מן האחרות, לפי הפוקוסקי ודארסי, עמ׳ 171:

• I:HC ואחריה V:HC;
• I:HC ואחריה V:PAC;
• V:HC ואחריה V:PAC;
• V:HC ואחריה V:HC.

התצוגה הרציפה

בניגוד לתצוגה דו־חלקית, בתצוגה רציפה אין MC שאחריה נושא משני S. במקום זאת, יחידת המעבר TR מפנה את מקומה ל״טווייה מתמשכת״ של סדרת יחידות מלודיות קשורות ומפוצלות ליחידות קצרות יותר. רצף זה של יחידות קטנות, הנוצרות ב״טווייה מתמשכת״, מכונה Fortspinnung — בגרמנית, ״טווייה מתמשכת״. מקטעים אלה נלקחים לעיתים קרובות, אך לא בהכרח, מן הנושא הראשי P. Fortspinnung קשורה לעיתים קרובות למעבר בכלל, אך בתצוגה רציפה התהליך יוצא משליטה ואינו יוצר MC העונה לדרישות. במקום זאת המוטיבים ממשיכים להיטוות ושומרים על רמת אנרגיה גבוהה ממש עד ה־EEC.

התצוגה הרציפה עוקבת אחר המחזור הנושאי הזה:

• נושא ראשי (P) — בטונליות הראשית;
• מעבר–טווייה מתמשכת (TR=>FS) — המסתיים בסגירה המהותית של התצוגה (EEC);
• אזור סיום (C) — בטונליות המשנית; אופציונלי;
• מעבר חוזר (RT) — חידוש הרמוניית הדומיננטה בטונליות הראשית, להכנת החזרה על התצוגה; אופציונלי ומופיע רק בסיום הראשון לפני חזרה.

אפשר לקצר זאת כך:

P TR=>FS / C

בתצוגה רציפה ייתכן שלא יופיעו כלל קדנצות היכולות להיות ״מועמדות״ ל־MC; ייתכן שתוצע אפשרות ל־MC קרובה אך תהיה התחמקות ממנה; וייתכן שתופיע MC שאינה מובילה לנושא S העונה לדרישות, ולכן למעשה אינה MC. בכל מקרה מושגת EEC בלי להגיע קודם ל־MC ולנושא S.