דו קבוע ודו נייד — מדריך לקורא העברי

תוספת למהדורה העברית: ההסבר שלהלן נכתב כדי לגשר בין הרגלי קריאה שונים. הוא אינו פרק מן המקור.

אותה הברה, שתי משמעויות

קוראים רבים בישראל מכירים את שמות התווים דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי במשמעות קבועה: דו הוא C, רה הוא D, וכן הלאה. זו שיטת דו קבוע (fixed do), המכונה גם דו מוחלט. אין פירוש הדבר שכל המורים בישראל משתמשים באותה שיטת סולפז׳, או שאין בישראל לימוד של דו נייד.

בשיטת דו נייד (movable do), המכונה גם דו יחסי, ההברות מתארות את מקומו של הצליל בסולם. בשיטת המז׳ור שבה משתמש הספר, דו הוא הדרגה הראשונה — הטוניקה. בסולם C מז׳ור הוא C, אבל בסולם D מז׳ור הוא D, ובסולם F מז׳ור הוא F. השם המוחלט של התו אינו משתנה; רק ההברה המתארת את תפקידו משתנה.

דרגה בסולם מז׳ור	דו נייד	ב־C מז׳ור	ב־D מז׳ור	ב־F מז׳ור
1	do — דו	C	D	F
2	re — רה	D	E	G
3	mi — מי	E	F♯	A
4	fa — פה	F	G	B♭
5	sol — סול	G	A	C
6	la — לה	A	B	D
7	ti — סי	B	C♯	E

לדוגמה, הצלילים D–F♯–A נקראים בשמות הקבועים רה–פה דיאז–לה. בהקשר של D מז׳ור הם do–mi–sol בדו נייד: דרגות 1–3–5, כלומר צלילי אקורד הטוניקה. אין כאן טענה ש־D הוא C או ש־F♯ הוא E.

למה הספר משתמש בדו נייד?

דו נייד מאפשר לשמוע ולתאר יחסים שחוזרים בסולמות שונים. המהלך ti–do מתאר במז׳ור עלייה של הצליל המוביל אל הטוניקה בחצי טון: B–C ב־C מז׳ור, C♯–D ב־D מז׳ור, ו־E–F ב־F מז׳ור. כך אפשר לזהות אותה נטייה מלודית גם לאחר טרנספוזיציה.

דו קבוע מועיל לקריאת שמות התווים, ודו נייד מועיל לתיאור דרגות ויחסים טונאליים. אפשר לחשוב בשניהם: "אני מנגן C♯, והוא כעת הדרגה השביעית בסולם D מז׳ור — ti".

מינור: דו נשאר הטוניקה בשיטה העיקרית של הספר

יש יותר משיטה אחת לדו נייד במינור. יש שיטה שבה טוניקת המינור נקראת la, ויש שיטה שבה היא נקראת do. בפרק הסולמות של הספר משמשת שיטת מינור המבוסס על do: הטוניקה נשארת do, ודרגות מסוימות מסומנות בהברות שונות ממז׳ור. אם פרק מציג שיטה נוספת, ההבחנה תישמר.

דרגה	הברות במינור טבעי המבוסס על do	דוגמה ב־A מינור טבעי
1	do	A
2	re	B
3	me	C
4	fa	D
5	sol	E
6	le	F
7	te	G

ב־A מינור הרמוני, G מוגבה ל־G♯, ולכן te נעשה ti. במינור מלודי העולה במתכונת הקלאסית, F ו־G מוגבהים ל־F♯ ו־G♯, ולכן le–te נעשה la–ti. במתכונת היורדת הטבעית חוזרים ל־F ול־G, כלומר le ו־te. במוזיקה עצמה הבחירה תלויה בהקשר; אין להסיק שכל ירידה במינור חייבת להתאים לתרגיל הסולם הזה.

הברות כרומטיות אינן שמות תווים קבועים

הספר מבחין בין mi/me, בין la/le, ובין ti/te. ההברות השונות מציינות שינוי בדרגה ביחס למז׳ור בעל אותה טוניקה. ב־C מינור טבעי: me = E♭, le = A♭, te = B♭. ב־A מינור טבעי: me = C, le = F, te = G. לכן אין להמיר me תמיד לתו מסוים.

במהדורה העברית נשמרות ההברות הכרומטיות באותיות לטיניות, משום שתעתיק עברי עלול לטשטש את ההבדל. בפרקים המציגים מערכות כרומטיות נשמרות גם יתר ההברות המקוריות. במיוחד, si יכול להיות בשיטה אחת שם לדרגה השביעית, ובשיטה כרומטית אחרת סימון ל־sol מוגבה. ההקשר קובע.

דו מוחלט אינו שמיעה מוחלטת

דו קבוע הוא שיטת שמות; שמיעה מוחלטת היא יכולת לזהות גובה צליל בלי צליל ייחוס חיצוני. אפשר לקרוא ולשיר בדו קבוע בעזרת תו פתיחה מפסנתר, בלי שמיעה מוחלטת. השימוש בדו נייד אף הוא אינו מעיד על קיומה או היעדרה של שמיעה מוחלטת.

כיצד לקרוא דוגמה בספר?

1. מזהים את הסולם או את הטוניקה שניתנו בדוגמה.
2. בודקים אם מדובר בשמות מוחלטים באותיות ABC, בדרגות ממוספרות או בהברות סולפז׳ יחסיות.
3. ממפים כל דרגה לתו בסולם המסוים, כולל סימני ההיתק. האוקטבה נלקחת מן התיווי או מן הדוגמה, ולא מן ההברה לבדה.
4. מנגנים או שרים ובודקים את היחס הנשמע: do–re–mi ב־G מז׳ור הוא G–A–B, וב־D מז׳ור הוא D–E–F♯.

להברות סולפז׳ אין כשלעצמן אוקטבה, משך או תו מוחלט. כשהסולם אינו ידוע, do–mi–sol מתאר מבנה יחסי; אי אפשר להסיק ממנו שלושה קלידים מסוימים.

מקורות לעיון

• פרק הסולמות במקור של גרסה 1: הבסיס לשיטת הדרגות בתרגום.
• הערה לקוראים המשתמשים בדו קבוע, גרסה 2: מקור משלים להבדל בין השיטות; אינו משנה את מהדורת המקור המתורגמת.
• סולמות מינור בגרסה 2: הבהרת me, le ו־te.

לפרק הסולמות בתרגום · לתוכן העניינים