הרחבות פנימיות

מסיבות שונות, חלק גדול מן המוזיקה שנכתבה בשלהי המאה השמונה־עשרה ובמאה התשע־עשרה מציג ארגון משקלי זוגי ברמות רבות של היפרמטר (hypermeter), כלומר ארגון משקלי של יחידות הגדולות מתיבה. הנטייה במאה התשע־עשרה הייתה כה חזקה, עד שוויליאם רוטשטיין כינה אותה בספרו Phrase Rhythm in Tonal Music ״בעיית הקצב הגדולה של המאה התשע־עשרה״. לדבריו, מדובר בסכנה הרווחת במוזיקה של אותה מאה: דפוס היפרמטרי זוגי מדי, ללא גיוון מספיק, ומבנה פראזות עקבי וחסר שינוי מדי — כניעה נוחה מדי ל״עריצותה של הפראזה בת ארבע התיבות״.

המוזיקה במסורת הקלאסית הייתה לעיתים קרובות פחות כפופה ליחידות בנות שתיים וארבע תיבות. אף שנושא זה זכה למחקר תאורטי מוזיקלי נרחב, נתמקד כאן בטיפוס פשוט ונפוץ של הרחבת תת־פראזה ושל הרחבת פראזה.

הרחבת תת־פראזה

כאשר רעיון בסיסי או רעיון מנוגד בן שתי תיבות מתרחב, ההרחבה נעשית לעיתים קרובות באמצעות חזרה מוטיבית בתוך הרעיון הבסיסי. מוטיב או תבנית מלודית קטנה אחרת חוזרים, במדויק או בעיטור פשוט, ומגדילים את אורכה הכולל של תת־הפראזה מעבר למצופה.

הרונדו של מוצרט בפה מז׳ור מתחיל בפריודה. אחרי חצי קדנצה בתיבה 6 באה פראזה עונה, המסתיימת בקדנצה אותנטית מושלמת (PAC) בתיבה 12. אורכו החריג של הנושא נובע בחלקו מהרחבת הרעיון הבסיסי הפותח: בתיבה 3 הפסנתר חוזר על תיבה 2. אפשר לדמיין גרסה פשוטה של הקטע שנכתבה מחדש ללא תיבה 3, ושהייתה משיבה לתת־הפראזה את האורך הרגיל של שתי תיבות.

גם הרעיון המנוגד נמשך שלוש תיבות. במקרה זה, עם זאת, פחות ברור אם האורך הגדול יותר נובע מהרחבה. אין חזרה, וקשה לדמיין כתיבה מחדש של הרעיון המנוגד בשתי תיבות שלא תפגע בהיבט כלשהו של המבנה המלודי או ההרמוני שלו.

במילים אחרות, אורכים לא סדירים אינם מעידים תמיד שהתרחשה הרחבה.

הרחבת פראזה

גם פראזות מתרחבות לעיתים קרובות באמצעות חזרה, בדרך כלל בחלק המסיים של הנושא, כאמצעי לדחיית ההגעה לקדנצה.

שמונה התיבות הראשונות של הנושא הראשי יוצרות משפט מוזיקלי פשוט. אך ברגע שבו צפויה PAC בתיבה 8, המנגינה מגיעה לדרגה 3, ונוצרת קדנצה אותנטית בלתי מושלמת (IAC). באותו זמן הבס מנגן חוליית קישור יורדת אל חזרה על פראזת ההמשך, המובילה ל־PAC בתיבה 13. הרחבת פראזה זו מוסיפה אפוא חמש תיבות לאורך הפראזה הבסיסית.

---

בדוגמה שלעיל, הקדנצה בתיבה 8 הובילה להרחבה משום שהייתה חלשה מן המצופה. נושאים ראשיים מסתיימים רק לעיתים רחוקות ב־IAC. זו אחת ההנעות המוזיקליות הנפוצות ביותר להרחבת פראזה. מלבד IAC, גם קדנצות מדומות עשויות להוביל לפראזות מורחבות. לא נדיר גם שקדנצה צפויה כלל אינה מתממשת — אירוע המכונה לעיתים קרובות ״התחמקות מקדנצה״ (evaded cadence).

הנושא הראשי בסונטה זו הוא פריודה מורכבת הבנויה משני משפטים מוזיקליים. אחרי חצי הקדנצה בתיבה 8, מצופה שהיחידה העונה הגדולה תסתיים ב־PAC בתיבה 16. אך ה־PAC אינה מתממשת: הצליל המוביל בתיבה 15 אינו נפתר, ובמקום זאת יד ימין של הפסנתרן מזנקת אל A5. במילים אחרות, יש התחמקות מן הקדנצה. ארבע התיבות הבאות (16–19) הן חזרה מגוונת על תיבות 13–15, ״עוד פעם אחת״, המגיעה ל־PAC בתיבה 19.

אורכים לא תקניים

לעיתים קרובות מוצאים הרחבות במקומות שבהם גדל אורכה של תת־פראזה או של פראזה. הרחבת הפראזה שתוארה לעיל יצרה, למשל, פראזת המשך בת 11 תיבות. אך אורכי פראזה לא סדירים אינם מעידים בהכרח על הרחבת פראזה.

לדוגמה, האזינו כמה פעמים ל־30 השניות הראשונות של הקטע הבא, מתוך חמישיית המיתרים בדו מז׳ור של מוצרט, קכל 515. הנושא הראשי הוא משפט מוזיקלי מורכב. ההצגה שלו כוללת שלושה רעיונות בסיסיים (ב־0:00, ב־0:09 וב־0:16), שכל אחד מהם בנוי כרעיון בסיסי מורכב, ובו רעיון בסיסי ואחריו רעיון מנוגד.

בקטע זה הרעיונות הבסיסיים המורכבים נמשכים חמש תיבות, וכל רעיון בסיסי עצמו נמשך שלוש תיבות! אך לא התרחשה כאן הרחבת פראזה. הרעיון הבסיסי פשוט ארוך מן הרגיל, ואולי משום כך מורגש כמבנה מעט פחות הדוק. במקרה של ספק, השאלה המרכזית היא אם אפשר לכתוב את הקטע מחדש במבנה זוגי בלי לפגוע במבנה המלודי, ההרמוני והמוטיבי שלו. אם אפשר, יש בסיס לטענה שהתרחשה הרחבה.

---

הרחבה מגרסה 2 — בטא: ההסברים והוראות דפי העבודה שלהלן נבדקו מול המקור. דוגמאות התווים בדפי העבודה נשמרו במקורן; כותרותיהם באנגלית. קישורי השמע ושירותי החוץ טרם אומתו במלואם. הרחבה זו מיועדת למהדורת הקריאה וטרם נכללת בספר השמע.

הרחבה מגרסה 2: הרחבה וכיווץ ברמת הפראזה

מקור ההרחבה: John Peterson, ‏Expansion and Contraction at the Phrase Level, ‏Open Music Theory, גרסה 2.

נקודות עיקריות

• הרחבה (expansion) גורמת לפראזה להימשך זמן רב מן הצפוי. הרחבה יכולה להיות פנימית — בין תחילת הפראזה לסיומה — או חיצונית — לפני תחילתה או אחרי סיומה.
• טכניקות ההרחבה הפנימית הנדונות בפרק הן חזרה, מתיחה, ״עוד פעם אחת״ ונתיב חלופי.
• הרחבה חיצונית יכולה להיות קידומת לפני תחילת הפראזה או סיומת לאחר הקדנצה.
• כיווץ (contraction) גורם לפראזה להיות קצרה מן הצפוי, והוא מתרחש תמיד בתוך הפראזה.

רשימת ההשמעה של הפרק ב־Spotify.

מה פירוש ״אורך צפוי״?

המונחים הרחבה וכיווץ מתארים דרכים שבהן מלחינים משחקים באורכה הצפוי של פראזה. אפשר להסיק את האורך הצפוי בכמה דרכים:

1. כאשר פראזה מפעילה אחד מן הארכיטיפים אך אינה עוקבת אחריו בדיוק, אפשר לאמוד מה היה אורכה של גרסה קרובה יותר לארכיטיפ.
2. לעיתים המהלך הקדנציאלי מאפשר לצפות היכן תתרחש קדנצה, אך הפראזה מתחמקת מן הקדנצה הצפויה.
3. לעיתים היצירה מציגה שתי גרסאות של פראזה — אחת ללא הרחבה ואחת מורחבת — וכך מספקת דגם להשוואה.

הרחבה היא תהליך שבו פראזה נעשית ארוכה מן הצפוי. הארכה בתוך גבולות הפראזה היא הרחבה פנימית; חומר שמתווסף מחוץ לגבולותיה הוא הרחבה חיצונית. כיווץ הוא תהליך שבו פראזה נעשית קצרה מן הצפוי, והוא תמיד פנימי. הרשימה שלהלן אינה ממצה; העיקר הוא לזהות שהפראזה ארוכה או קצרה מן הצפוי ולתאר מה יוצר את ההבדל.

הרחבות פנימיות

ארבע הטכניקות — חזרה, מתיחה, ״עוד פעם אחת״ ונתיב חלופי — מתרחשות לאחר תחילת הפראזה ולפני הקדנצה. מלחינים מרבים לשלב ביניהן; נדיר יחסית למצוא פראזה שמורחבת באמצעות טכניקה אחת בלבד.

חזרה

לעיתים חזרה על חומר מוסיפה אורך שאינו צפוי.

• דוגמה 1: הרחבה פנימית באמצעות חזרה מדויקת ב־Robert Sheldon, ‏Bright Lights! ‏(0:49–1:03). פראזה פותחת בת ארבע תיבות נענית בפראזה עונה מורחבת בת חמש תיבות; האורך הנוסף נוצר מחזרה על מוטיב בתוך היחידה. תרשים המקור.
• דוגמה 2: הרחבה פנימית באמצעות חזרה מגוונת אצל Mozart, קונצ׳רטו לקרן, ‏K. 447, פרק ראשון, תיבות 1–9 ‏(0:00–0:18). רעיון בסיסי מורכב בן ארבע תיבות בא לפני המשך בן חמש תיבות; סקוונצה בתחילת ההמשך מרחיבה אותו מארבע לחמש תיבות. תרשים המקור.

לא כל חזרה יוצרת הרחבה. יש להבחין בין חזרה בלתי צפויה שמוסיפה אורך לבין חזרה צפויה, כגון החזרה על הרעיון הבסיסי בתוך הצגה.

מתיחה

כאשר מלחין מאריך הרמוניה או מלודיה באמצעות הגדלת משכה, היחידה המכילה אותה נמתחת.

דוגמה 3: הרחבה פנימית באמצעות מתיחה אצל Schubert, סונטה לפסנתר ‏D. 459, פרק ראשון, תיבות 1–9 ‏(0:00–0:17). הצגה בת ארבע תיבות באה לפני המשך בן חמש תיבות. ברעיון הקדנציאלי של ההמשך, האקורד I⁶ והדומיננטה הקדנציאלית — המעוטרת ב־Ger⁶ וב־⁶₄ קדנציאלי — נמשכים כל אחד תיבה שלמה, במקום ששניהם יופיעו בתיבה אחת. תרשים המקור.

טכניקת ״עוד פעם אחת״

Janet Schmalfeldt טבעה ב־1989 את המונח טכניקת ״עוד פעם אחת״ (one-more-time technique, ‏o.m.t.). לטכניקה שלושה שלבים:

1. המוזיקה מנסה להגיע לקדנצה;
2. מן הקדנצה המוצעת מתחמקים;
3. המוזיקה מנסה את הקדנצה מחדש.

הניסיון החוזר משתמש לעיתים באותו חומר, ולכן נשמע כאילו המוזיקה ״נסוגה״ כדי לנסות שוב, אך הוא עשוי להשתמש גם בחומר קדנציאלי שונה.

דוגמה 4: Mendelssohn, אופ׳ 8 מס׳ 5, ‏Pilgerspruch ‏(0:00–0:37). בתיבה 10 מוצעת קדנצה אך מתחמקים ממנה: cad⁶₄–V⁴₂–I⁶. לאחר מכן חוזר הרעיון הקדנציאלי ״עוד פעם אחת״. היחידה החוזרת גם נמתחת: ירידת המלודיה C–B♭–A–G נמשכת שתי תיבות במקום אחת, ופתרון ⁶₄ הקדנציאלי אל V⁷ נמשך תיבה שלמה במקום חצי תיבה. תרשים המקור.

נתיבים חלופיים

נתיב חלופי (alternative path) נוצר כאשר חומר חדש ובלתי צפוי מסיט את הפראזה זמנית או בקביעות מן המסלול הצפוי אל הקדנצה.

• סטייה זמנית היא מעקף (detour). המעקף חוזר לחומר קודם מתוך הפראזה לפני שהקדנצה מושגת.
• סטייה קבועה היא ניתוב מחדש (reroute). הניתוב מחדש מגיע לקדנצה בלי לחזור לחומר קודם מתוך הפראזה.

דוגמה 5: הרחבה באמצעות מעקף אצל Mendelssohn, פתיחת The Hebrides, תיבות 9–26 ‏(0:20–0:58). ההמשך של המשפט חוזר. בתיבה 20 חוזר המוטיב מן הרעיון הקדנציאלי שבתיבה 19, בניגוד למקום המקביל בתיבה 15; קטע מנוגד מאוד בתיבות 21–22 מוביל לחזרת חומר בתיבות 23–26, הדומה לרעיון הקדנציאלי שבתיבות 19–20 וכעת גם נמתח. תרשים המקור.

דוגמה 6: הרחבה באמצעות ניתוב מחדש אצל Maria Theresia von Paradis, ‏Sicilienne, תיבות 1–10 ‏(0:00–0:42). אחרי פראזה פותחת בת ארבע תיבות באה פראזה עונה מורחבת בת שש תיבות. הפראזה העונה מתחילה באותו רעיון בסיסי, אך הרעיון המנוגד פונה לכיוון חדש שאינו מוביל לקדנצה; נדרש רעיון קדנציאלי חדש כדי להגיע ל־PAC. תרשים המקור.

טכניקת ״עוד פעם אחת״ ונתיב חלופי קשורים שניהם לקדנצות, אך שונים זה מזה:

״עוד פעם אחת״	נתיב חלופי
הקטע כבר ניסה ולא הצליח להגיע לקדנצה	הקטע עדיין לא ניסה להגיע לקדנצה
נשמע כאילו הפראזה נסוגה ומנסה שוב את הקדנצה שנכשלה	נשמע כאילו הפראזה סטתה מן המסלול

כיווץ

כיווצים נדירים יותר מהרחבות. כיווץ מתרחש כאשר פראזה קצרה מן הצפוי.

דוגמה 12: כיווץ אצל Stéphan Elmas, קונצ׳רטו לפסנתר מס׳ 1, פרק שלישי, תיבות 15–21 ‏(32:21–32:28). אחרי רעיון בסיסי מורכב בן ארבע תיבות בא המשך בן שלוש תיבות. אורכו של הרעיון הבסיסי המורכב יוצר ציפייה להמשך בן ארבע תיבות ולשיווי משקל יחסי; הקדנצה הקצרה יותר נשמעת פתאומית, תחושה האופיינית לכיווץ. תרשים המקור.

דף עבודה 1: ניתוח טכניקות הרחבה

המקור: PDF בן עשרה עמודים, קובץ DOCX ורשימת השמעה.

לכל אחד מששת הקטעים:

1. סמנו את הטונליות ואת כל הקדנצות.
2. בצעו מעל התווים ניתוח חלוקה ליחידות ברמת הרעיון, עם תוויות מתאימות.
3. ציינו אם הקטע הוא ארכיטיפ, לרבות צורה היברידית, או צורה ייחודית.
4. ציינו לפי מספרי תיבות את מיקום טכניקות ההרחבה ואת שמותיהן.
5. בצעו ניתוח הרמוני רק בקטעים שבהם הוא נדרש.

הקטעים הם:

1. Joseph Bologne, רביעיית מיתרים מס׳ 4, פרק ראשון, תיבות 29–40 ‏(0:56–1:19); ניתוח הרמוני דיאטוני.
2. Joseph Bologne, אותה רביעייה ואותה הקלטה, פרק ראשון, תיבות 10–20 ‏(0:19–0:39); ללא ניתוח הרמוני.
3. Oskar Böhme, קונצ׳רטו לחצוצרה אופ׳ 18, פרק שלישי, תיבות 7–16 ‏(0:07–0:22); ניתוח הרמוני הכולל מודוס מעורב.
4. Tchaikovsky, ‏Souvenir d’un lieu cher, אופ׳ 42 מס׳ 3, ‏Mélodie, תיבות 1–18; ניתוח הרמוני הכולל מודולציה וכרומטיקה.
5. Mozart, סימפוניה מס׳ 41, ‏Jupiter, פרק שני, תיבות 1–11; ניתוח הרמוני הכולל טוניקיזציה.
6. Fanny Hensel, ‏6 Lieder, אופ׳ 7 מס׳ 4, ‏Du bist die Ruh, תיבות 10–16 ‏(0:31–0:57); ניתוח הרמוני דיאטוני.

דף עבודה 2: ניתוח כמה טכניקות הרחבה

המקור: PDF בן שלושה עמודים, קובץ DOCX ורשימת השמעה.

חלק 1 — ניתוח בהאזנה בלבד

האזינו לשתי גרסאות של קטע מן הפזמון בשיר Day One מאת Tim Minchin, מתוך Groundhog Day: גרסה לא מורחבת ‏(2:16–2:32) וגרסה מורחבת ‏(4:32–5:38). הקליטו סרטון שבו תדונו בגרסה המורחבת:

• האם נשמעת פראזה אחת וקדנצה אחת, או כמה פראזות וכמה קדנצות?
• אילו סוגי הרחבה נשמעים והיכן?
• ציינו את האירועים באמצעות חותמות זמן ו/או מילות השיר, ולא באמצעות מספרי תיבות.

חלק 2 — ניתוח מתוך תווים

Bernhard Henrik Crusell, רביעיית קלרינט אופ׳ 7, פרק רביעי, Allegro, תיבות 1–10. האזינו לקטע ולאחר מכן:

1. סמנו את הטונליות ואת כל הקדנצות.
2. בצעו מעל התווים ניתוח חלוקה ליחידות ברמת הרעיון, עם תוויות מתאימות.
3. בצעו ניתוח הרמוני מתחת לחמשה.
4. במרחב הכתיבה ציינו לפי מספרי תיבות את מיקום טכניקות ההרחבה ואת שמותיהן, ושקלו מה היה אורכה של הגרסה הלא מורחבת.

דף עבודה 3: כתיבה מחדש להסרת הרחבות

המקור: PDF בן שבעה עמודים, קובץ DOCX ורשימת השמעה.

אפשר להיעזר בניתוחים מדף העבודה הראשון. לכל אחד משלושת הקטעים כתבו גרסה חדשה המסירה את ההרחבה וחושפת את הדגם הארכיטיפי שביסודו, ולאחר מכן ציינו את הארכיטיפ או הצורה ההיברידית של הגרסה החדשה. אין חובה להשתמש בכל החמשות הריקות.

הקטעים הם דוגמאות 1, 2 ו־5 מדף העבודה הראשון:

1. Joseph Bologne, רביעיית מיתרים מס׳ 4, פרק ראשון, תיבות 29–40 ‏(0:56–1:19).
2. Joseph Bologne, אותה רביעייה, פרק ראשון, תיבות 10–20 ‏(0:19–0:39).
3. Mozart, סימפוניה מס׳ 41, ‏Jupiter, פרק שני, תיבות 1–11.

מונחים מן המקור — הרחבות פנימיות וצורות פראזה

• הרחבה: תהליך שבו פראזה נעשית ארוכה מן הצפוי; ההארכה יכולה להתרחש בתוך הפראזה או מחוץ לה.
• חזרה: טכניקת הרחבה פנימית שבה חזרה מדויקת או מגוונת על חומר מוסיפה אורך לפראזה.
• מתיחה: טכניקת הרחבה פנימית שבה משך של הרמוניה או מלודיה גדל מעבר לצפוי.
• טכניקת ״עוד פעם אחת״: ניסיון להגיע לקדנצה, התחמקות מן הקדנצה וניסיון חוזר להגיע אליה.
• נתיב חלופי: חומר חדש מסיט את הפראזה מן המסלול הצפוי אל הקדנצה; הסטייה יכולה להיות מעקף זמני או ניתוב מחדש קבוע.
• כיווץ: קיצור פראזה ביחס לצפוי; הכיווץ מתרחש תמיד בתוך הפראזה.
• פראזה: מחשבה מוזיקלית שלמה יחסית המתקדמת אל יעד, בדרך כלל קדנצה.
• ארכיטיפים: פראזות הקשורות למשפט מוזיקלי, לפריודה או לאחת הצורות ההיברידיות ברמת הפראזה.
• התחמקות מקדנצה: יצירת ציפייה לקדנצה ולאחר מכן הימנעות ממנה, למשל באמצעות מהלך מדומה, היפוך הדומיננטה או הטוניקה, או השמטת קול חיוני.
• הרחבה פנימית: הארכת פראזה לאחר תחילתה ולפני הקדנצה שלה.
• הרחבה חיצונית: הארכת פראזה באמצעות חומר נוסף לפני תחילתה או אחרי הקדנצה שלה.
• פראזה פותחת: רעיון בסיסי ואחריו רעיון מנוגד, המסתיימים בקדנצה חלשה.
• פראזה עונה: רעיון בסיסי ואחריו רעיון מנוגד, המסתיימים בקדנצה חזקה; בדרך כלל המחצית השנייה של צורה ברמת הפראזה.
• מוטיב: יחידה חוזרת הקטנה מרעיון ומשתנה בדרך כלל לאורך היצירה; מוטיב יכול להיות צלילי, קצבי או מתארי.
• רעיון בסיסי מורכב: פראזה פותחת ללא קדנצה, ובה רעיון בסיסי ואחריו רעיון מנוגד.
• המשך: תת־פראזה הכוללת שילוב של פיצול, האצת קצב הרמוני או פני־שטח וסקוונצות, ומסתיימת בקדנצה.
• סקוונצה: תבנית החוזרת בטרנספוזיציה במרווח עקבי, במלודיה, בהרמוניה או בשתיהן.
• הצגה: תת־פראזה הבנויה מרעיון בסיסי ומחזרה עליו; בדרך כלל אינה מסתיימת בקדנצה.
• רעיון קדנציאלי: קישור המונח בדף המקור מוביל להגדרה המתארת למעשה סיום קדנציאלי: אחד משלושת סוגי הסיום, המזוהה לפי קו הבס mi–fa–sol–do (3̂–4̂–5̂–1̂), שאפשר לקשט בכרומטיקה.
• מעקף: נתיב חלופי זמני; הוא מתחיל בסטייה ומסתיים בחזרה לרטוריקה מוקדמת יותר מתוך הפראזה.
• ניתוב מחדש: נתיב חלופי המשנה בקביעות את מסלול הפראזה אל הקדנצה.
• רעיון בסיסי: יחידת פתיחה קצרה שבדרך כלל אינה מסתיימת בקדנצה ולעיתים קרובות מבססת טוניקה.
• רעיון מנוגד: יחידה קטנה המנוגדת לחומר שקדם לה, בדרך כלל במתאר.
• קדנצה אותנטית מושלמת, PAC: קדנציית V–I המסתיימת ב־do (1̂) במלודיה, ושני האקורדים בה במצב יסודי.

קריאה נוספת

• Brian Jarvis and John Peterson, ‏“Alternative Paths, Phrase Expansion, and the Music of Felix Mendelssohn,” ‏Music Theory Spectrum 41/2 ‏(2019), עמ׳ 187–217.
• Janet Schmalfeldt, ‏“Cadential Processes: The Evaded Cadence and the ‘One More Time’ Technique,” ‏Journal of Musicological Research 12/1–2 ‏(1992), עמ׳ 1–52.

זכויות ומגבלות מדיה

דפי העבודה מאת John Peterson, Brian Jarvis ו־Kyle Gullings, © 2021, ‏CC BY-SA 4.0, ‏Open Music Theory. התווים נשארים בקובצי המקור החיצוניים ולא הועתקו לשכבת הקריאה; ההקלטות, רשימות ההשמעה וקובצי DOCX לא נבדקו בניגון או בקריאה מלאה, ולא בוצעו פתרון תרגילים או אימות תו־תו.

בייחוס המדיה שבמקור, השורה של דוגמה 3 נושאת בטעות את כיתוב דוגמה 2; הטעות נשמרה כתיעוד ולא הועתקה כייחוס מתוקן. התרשים של דוגמת הכיווץ נקרא בקובץ המקור “Example_013” אף שבטקסט הוא דוגמה 12.

הטקסט: John Peterson ואנשי Open Music Theory, ברישיון CC BY-SA 4.0, למעט חריגים המסומנים במקור. התרגום והבדיקה העצמית נעשו בסיוע בינה מלאכותית; אין בכך טענה להגהה אנושית.