סונטה קלאסית (sonata) היא יצירה מרובת פרקים לכלי סולו, להרכב קאמרי או לתזמורת, שלפחות אחד מפרקיה כתוב בצורת סונטה (sonata form). כמעט תמיד הפרק הראשון של סונטה כתוב בצורת סונטה. הפרק האחרון הוא בדרך כלל פינאלה (finale) נמרץ, היכול להיכתב בכמה צורות שונות. הפרקים הפנימיים — הפרק השני בסונטה בת שלושה פרקים, או השני והשלישי בסונטה בת ארבעה פרקים — הם בדרך כלל פרקים איטיים ו/או פרקי מחול, כגון מינואט או סקרצו. כל פרק בסונטה שאינו פרק מחול עשוי להיכתב בצורת סונטה, אך רק לעיתים רחוקות כולם נכתבים בה באותה יצירה. בדרך כלל רק הפרק הראשון כתוב בצורת סונטה, או הפרק הראשון ועוד פרק אחד. הפרקים האחרים כתובים בצורות מקובלות אחרות, כגון מינואט וטריו, נושא ווריאציות, רונדו או סונטה־רונדו. ביחידה זו נתמקד בצורות סונטה, ובייחוד כפי שהן מופיעות בפרקים הראשונים של סונטות אינסטרומנטליות.

צורת סונטה

לצורת סונטה תכונות מבניות רבות המשותפות לצורה תלת־חלקית קטנה, ובייחוד לגרסת הצורה הדו־חלקית המעוגלת. כלומר, אפשר להבין את המוזיקה המרכזית של פרק סונטה כמימוש של תבנית גדולה בת שלושה חלקים, ABA'.

עם זאת, כמו בצורה תלת־חלקית קטנה, לפרק בצורת סונטה יש גם מבנה דו־חלקי: חטיבת A הראשונה היא ״המחצית״ הראשונה של הפרק, וחטיבות B ו־A' יחד הן ״המחצית״ השנייה. הדבר ניכר במיוחד בפרקי סונטה מוקדמים, שבהם חוזרים על כל אחד משני החלקים. זהו מבנה של שני חלקים הנתונים לחזרה (double-reprise), וברמה זו הוא נראה בדיוק כמו נושא בצורת דו־חלקית מעוגלת.

||: A :||: B A' :||
בביצוע נשמע:
AABA'BA'

בסונטות מאוחרות יותר מוותרים על החזרה על החלק השני וחוזרים רק על החלק הראשון.

||: A :|| B A' ||
בביצוע נשמע:
AABA'

בסונטות מאוחרות עוד יותר מוותרים לעיתים קרובות על שתי החזרות. כך ההיבט הדו־חלקי של המבנה בולט הרבה פחות מן ההיבט התלת־חלקי, אם בכלל אפשר לומר שהוא קיים.

|| A || B A' ||
בביצוע נשמע:
ABA'

חטיבת A, או היחידה (module), ממלאת תפקיד של תצוגה (exposition), וחטיבת A' ממלאת תפקיד של רפריזה (recapitulation). אלה אותם שמות המשמשים בצורות תלת־חלקיות קטנות אחרות, כגון מינואט או הנושא בפרק נושא ווריאציות. חטיבת B ממלאת תפקיד של פיתוח (development), השונה מן האמצע המנוגד בצורות תלת־חלקיות קטנות אחרות. תפקידים אלה יוגדרו בקצרה בהמשך ויידונו בפירוט בחומרי עזר אחרים.

כמו במינואטים, מקובל ואפשר לכנות את חטיבת A ״התצוגה״, את B ״הפיתוח״ ואת A' ״הרפריזה״, כל עוד שומרים על ההבחנה המושגית בין יחידות צורניות — קטעי המוזיקה עצמם — לבין תפקידים צורניים: מה שהקטעים האלה עושים בהקשר של המבנה המוזיקלי הגדול יותר.

תפקידים צורניים בפרק סונטה

תפקיד התצוגה כולל שלושה מאפיינים חשובים:

• ביסוס הטונליות הראשית;
• מעבר לטונליות משנית וביסוסה באמצעות קדנצה חזקה — קדנצה אותנטית מושלמת (PAC) — המכונה סגירה מהותית של התצוגה (essential expositional closure, EEC);
• הצגת הנושאים המלודיים והמחזור הנושאי שיהיו הבסיס להמשך הפרק.

אפשר לחשוב על כך כשאלה, או לפחות כאמירה שלא הושלמה: כל החומר המלודי העיקרי של הפרק מוצג, אך הוא מסתיים בטונליות ה״לא נכונה״.

תפקיד הפיתוח מדגיש את העובדה ששאלה זו נשארת פתוחה: הוא עובר שוב באותן מלודיות ובאותו סדר, ובוחן את אי־היציבות של הטונליות המשנית. בחינה זו יכולה להיעשות בכל אחת מן הדרכים הבאות:

• התחלה בטונליות המשנית, אך מודולציה לטונליות אחרת לפני השגת קדנצה;
• שימוש במהלכים הרמוניים שאינם פונקציונליים, כגון סקוונצות הרמוניות;
• מודולציות תכופות;
• כמה יעדים טונליים שאינם הטונליות הראשית או המשנית.

לאחר מכן הפיתוח מגביר את הצורך ב״תשובה״ באמצעות התקדמות אל דומיננטה פעילה בטונליות הראשית: חצי קדנצה (HC), או הגעה משמעותית ל־V או ל־V⁷.

אם תפקיד התצוגה מציג ״שאלה״ ותפקיד הפיתוח בוחן אותה ואז מעצים אותה, תפקיד הרפריזה עונה עליה. הוא עושה זאת באמצעות מעבר אחרון במחזור הנושאי, אך הפעם מביא אותו להשלמה מספקת: PAC בטונליות הראשית, המכונה סגירה מהותית של הסונטה (essential sonata closure, ESC).

יעדים קדנציאליים

כפי שנרמז לעיל, צורת סונטה מעוגנת בכמה קדנצות חשובות. הן משמשות ציוני דרך במבנה הצורני וגם יעדים למוזיקה המובילה אליהן. נסמן קדנצות אלה באמצעות ספרה רומית המציינת את הטונליות ביחס לטונליות הראשית, ואחריה נקודתיים וסוג הקדנצה.

כמו בצורה תלת־חלקית קטנה, התצוגה נוטה להסתיים ב־PAC בטונליות משנית: V:PAC בפרק מז׳ורי, או III:PAC או v:PAC בפרק מינורי. אולם כאן הקדנצה אינה רק נורמה: היא מהותית לצורה. PAC זו מכונה סגירה מהותית של התצוגה, או EEC.

לרפריזה קדנצה מקבילה, המוכרת גם מן הצורה התלת־חלקית הקטנה: PAC בטונליות הראשית, הנוטה להקביל ל־EEC מבחינה נושאית. קדנצה זו, I:PAC, מכונה סגירה מהותית של הסונטה, או ESC.

חטיבת הפיתוח, כמו האמצע המנוגד בצורה תלת־חלקית קטנה, מסתיימת בדרך כלל ב־HC בטונליות הראשית (I:HC), או בהגעה לדומיננטה בטונליות הראשית המכינה את הגעת הרפריזה.

או:

לעיתים קרובות יש בתצוגה וברפריזה יעד קדנציאלי נוסף, שאינו משותף לצורות אחרות הדומות לצורה תלת־חלקית קטנה. כל אחד מן היעדים האלה מופיע בין תחילת היחידה לבין היעד הקדנציאלי שלה — EEC או ESC — ולעיתים קרובות, אך לא תמיד, כרוכה בו הפסקה או עצירה של התנועה המלודית או ההרמונית. לכן כל אחת מקדנצות הביניים האלה מכונה צזורה אמצעית (medial caesura, MC). הן PAC והן HC, בטונליות הראשית או בטונליות משנית, יכולות לתפקד כצזורה אמצעית.

הערת מהדורה: פסקה זו משמרת את הניסוח המקוצר של המבוא במקור. בפרק ״נקודות הגעה מבניות״ המחברים מבחינים במפורש בין הקדנצה לבין ה־MC הקשורה אליה; גם כאשר הן מתרחשות יחד, הן אינן מושגים זהים. ראו הערה N106 ביומן התרגום.

ברירות מחדל וחריגות

צורת סונטה אינה מתכון יחיד לבניית פרק. היא מערכת נורמות שביצירה כמעט תמיד מפרים אותן, או לפחות משנים אותן בדרך כלשהי. לכן אפשר לדבר על יצירות מסוימות כמצויות ״בדיאלוג״ עם נורמות הסונטה: יש בהן די מן המרכיבים המגדירים כדי שייחשבו כתובות ״בצורת סונטה״, אך גם די מרכיבים ייחודיים כדי ליצור מתח מסוים עם הנורמות. עם הזמן אימצו מלחינים אחרים חלק מן המרכיבים הייחודיים שבהם השתמשו מלחינים קלאסיים, והם נעשו נורמות לדור מאוחר יותר. לכן גם פרק הסונטה ה״טיפוסי״ משתנה בין תקופות ומקומות בהיסטוריה.

ובכל זאת, בדרך כלל אפשר לזהות לכל מרכיב בצורת הסונטה מאפיינים של ברירת מחדל. לפעמים כמה אפשרויות נחשבות נורמטיביות. למשל, הקדנצה השכיחה ביותר המשמשת ל־MC בפרק סונטה קלאסי היא V:HC. זו ברירת המחדל מן הרמה הראשונה (first-level default). קדנצת ה־MC השנייה בשכיחותה היא I:HC — ברירת המחדל מן הרמה השנייה (second-level default). במקרים שבהם כמה אפשרויות הן נורמטיביות, אך אחת שכיחה או מועדפת יותר מן האחרת, אנו משתמשים במינוח זה.

מאפיינים בפרק סונטה מסוים שאינם ברירות מחדל מכונים חריגות (deformations). למשל, MC מסוג II:IAC כלל אינה טיפוסית לסונטות קלאסיות, ולכן נחשיב אותה לחריגה. אין פירוש הדבר ש־II:IAC אינה יכולה לתפקד כ־MC, אף שכותב המקור אינו יכול לחשוב על דוגמה. אולם פירוש הדבר הוא ש־II:IAC היא מהלך מכוון של המלחין הסותר את הנורמה. לפיכך על כל ניתוח לעסוק בחריגה זו ולנסות להסביר את משמעותה המוזיקלית וההיסטורית.

יחידות עזר

לעיתים קרובות מבוא ו/או קודה ממסגרים את המבנה תצוגה–פיתוח–רפריזה. אף שפעילות מוזיקלית חשובה עשויה להתרחש ביחידות אלה, הן נמצאות מחוץ לסונטה במובנה המצומצם. המרכיבים המהותיים של הסונטה, וכן אלה הדומים די הצורך מיצירה ליצירה כדי שנוכל להכליל לגביהם היטב, מתקיימים בתצוגה, בפיתוח וברפריזה. אף שנעסוק בחומרי מבוא וקודה בניתוחים בכיתה, וגם עליכם לעסוק בהם בניתוחיכם, תכונותיהן של יחידות אלה אינן מכוסות בחומרי העזר המקוונים האלה.

הערת מהדורה: המשפט האחרון נשמר מן המקור, אך במהדורת המקור הנמצאת במאגר יש גם פרק על יחידות מסגרת, מבוא וקודה, שכבר תורגם. אי־ההתאמה מתועדת בהערה N107.

פרטים נוספים

יתר חומרי העזר על סונטה באתר זה ערוכים בעיקר כדפי עזר. במקום להסביר את הפרטים צעד־צעד כמו בספר לימוד טיפוסי, הם מציגים בתמציתיות רבה ככל האפשר את המאפיינים המגדירים של המרכיבים שתוארו. תמציתיות זו תועיל לכם כאשר תפנו במהירות לחומרי העזר בזמן ניתוח. עם זאת, היא גם תחייב אתכם להתמודד איתם בהקשר של יצירות ממשיות כדי להבין אותם היטב. אם רק תקראו את חומרי העזר, לא תבינו את צורת הסונטה. עליכם להשתמש בהם תוך האזנה למוזיקה וניתוחה, כדי להטמיע את המידע ולפתח את המיומנויות הדרושות ליישומו המוזיקלי.