שינויי גוון עדינים

תרגום לעברית בסיוע בינה מלאכותית מתוך Open Music Theory, גרסה 2. המלל ברישיון CC BY-SA 4.0; הקרדיטים הפרטניים לנכסים נשמרים. לפרק זה טרם הופקה קריינות. פרק המקור הרישיון

קדנצה של גוון

מלחינים משנים לעיתים את התזמור בקדנצה עצמה כדי להדגיש את רגע ההגעה, ולא רק בין החטיבות שאחריה. הדבר קשור להשהיית גוון שנדונה בפרק הקודם. הפניות: [1]

מלחיני התקופה הקלאסית השתמשו כך לעיתים בכלי עץ. בפתיחת הפרק השלישי בקונצ׳רטו לפסנתר K453 של Mozart מתחילים המיתרים, והוספת כלי העץ מסמנת קדנצות של גוון; ראו דוגמה 1.

אם הנגן או הדוגמה אינם זמינים, אפשר להשתמש בקישור למקור. זמינות המדיה תלויה בשירות החיצוני ולא אושרה בבדיקת ניגון. פתיחת המדיה

דוגמה 1. שינוי התזמור בקדנצה מדגיש אותה.

Mozart, קונצ׳רטו K453. הפניות: [1]

Shostakovich מספק דוגמאות בולטות מן המאה העשרים. החטיבות החיצוניות בפרק השלישי של סימפוניה 11 הן למעשה סולו ויולה ממושך. הוספת כינורות באוניסון בסיום מרכזית להבהרת סוף הנושא. גם הקו המלודי והפסקת הנושא הנגדי תורמים, אך ההרמוניה עמומה מאוד. בהקלטה הנושא מתחיל ב־0:50, וקדנצות הגוון בסופי החטיבות, ב־4:50 וב־12:40.

אם הנגן או הדוגמה אינם זמינים, אפשר להשתמש בקישור למקור. זמינות המדיה תלויה בשירות החיצוני ולא אושרה בבדיקת ניגון. פתיחת המדיה

הטכניקה אינה רק תזמורתית. Blink 182 מסיימים כך בתים ב־״I Miss You״, בהוספת הזמר האחר, למשל ב־0:55.

חיבור עדין בגבול מבני

תוספת גוון יכולה גם לחבר חטיבות במקום להפרידן. Brahms מרבה בכך. הפרק השלישי בסימפוניה 2 נפתח בנושא אבוב מעודן; חזרת האבוב, לצד הטיפול המוטיבי וגורמים אחרים, מחליקה את החזרה ל־A בתיבות 101/107.

Brahms, סימפוניה 2, פרק III. הפניות: [1]

Brahms מוסיף אבוב גם להשלמת הקדנצה הראשונה בפרק הראשון של סימפוניה 4. שימו לב לחלוקת הקו בין צ׳לו לוויולה.

Brahms, סימפוניה 4, פרק I. הפניות: [1]

אפקט התקף–המשך, או תהודה

בטכניקה זו, האהובה על מלחיני המאה העשרים, כלים שונים משמשים להתחלת הצליל ולהמשכו. מבחינה אקוסטית ראשית הצליל שונה מאוד מיתרו; בתזמור כלים מסוימים מנגנים צלילים קצרים בתחילה, ואחרים מתחילים יחד באותם גבהים ומחזיקים צלילים ארוכים.

יש דוגמאות רבות, גם לפני המאה העשרים:

• Mozart, פתיחת ״חליל הקסם״: בכניסת כלי המתכת הקרנות ארוכות והחצוצרות והטרומבונים קצרים.
• Mozart, ‏Dies Irae מן הרקוויאם: חצוצרות ותופים קצרים, וכלים אחרים ארוכים.
• Beethoven, פתיחת סימפוניה 1: אקורדי fp בכלי העץ מבצעים בעצמם התקף–המשך, והפיציקטו במיתרים מחזק את ההתקף בלבד. זו דוגמה בולטת גם מעבר להרמוניות החריגות. הפניות: [1]

״Farben״ של Schoenberg, מספר 3 מתוך חמש יצירות לתזמורת, כולל את האפקט, למשל בנבל בסימון 2. Britten משתמש בו בפרק השלישי של Four Sea Interludes; האזינו החל בערך ב־0:45.

אם הנגן או הדוגמה אינם זמינים, אפשר להשתמש בקישור למקור. זמינות המדיה תלויה בשירות החיצוני ולא אושרה בבדיקת ניגון. פתיחת המדיה

Britten נותן את ההתקפים לכלים חודרים, ובהם הנבל, ואת התהודה לקווי חליל מוחזקים, כפי שמראה הקטע:

שימו לב שהצלילים העיליים בנבל נשמעים בהעתקת אוקטבה. בהמשך, סביב סימון 3, קסילופון ופיקולו מבצעים את ההתקף וחצוצרה מחזיקה את ההמשך.

הדבר קשור להכפלת קו מלודי בארטיקולציות שונות. למשל:

• Debussy, ‏La Mer, פרק III, סימון 55: באבוב צלילים חוזרים ובחליל לא.
• Sibelius, ‏En Saga: בתיבה 189 ויולה בפיציקטו ובקשת; בתיבה 290 חצוצרה בסטקטו עם אבוב בלגטו, ואחר כך אבוב עם ויולה.

גם נגינת מלודיות בטרמולו במיתרים בחטיבות חזקות, כמו בדוגמת Grieg בפרק הקודם, קשורה לכך. הפניות: [1]

קרשנדו תזמורתי רציף

הקרשנדו המדורג בדוגמת Grieg הופך אצל מלחינים מסוימים לתהליך עדין מאוד. בשני הקטעים מתוך Parsifal של Wagner המלודיה באוניסון, ובשיא הקרשנדו נוסף כלי גבוה ובהיר יותר ממשפחה שכבר נשמעת. בשני יש גם צורך ברגיסטר: אבוב מחליף בסון גבוה. בשניהם הצבע משתנה בעדינות ומסמן את הרגע.

קטעים מתוך Parsifal של Wagner. הפניות: [1]

שוב מספקת המאה העשרים דוגמה נודעת במיוחד לתהליך. האזינו לקרשנדו הקצר מתוך דממה, niente, ב־Wozzeck של Berg, רצוי ברמקולים טובים — ואחרי שהזהרתם את השכנים, כלשון המחבר! מבחינה דרמטית זו סצנת הרצח; מוזיקלית זהו קרשנדו תזמורתי עצום על B3. נסו לזהות כמה מן הכלים הנכנסים בזה אחר זה, ואז גללו מטה לתשובה.

אם הנגן או הדוגמה אינם זמינים, אפשר להשתמש בקישור למקור. זמינות המדיה תלויה בשירות החיצוני ולא אושרה בבדיקת ניגון. פתיחת המדיה

הצמצום הבא מציג את התהליך.

Robert Cogan מתאר בספרו על ספקטרום הצליל את תחילת הקטע ככמעט תדירות יסוד בלבד: גל סינוס כמעט טהור עם מעט מאוד חלקיים עליונים. מתחילים ב־pppp בקרן עם עמעם, כלי בעל צליל עשיר פחות בחלקיים ביחס לכלים אחרים בתזמורת התקנית לפי ההסבר כאן, וגם רחוק תפיסתית. הנגנים יושבים מאחור והכלי מקרין לאחור, כך שהקהל שומע בעיקר החזר מהקיר. יחד עם העמעם הדבר מפחית תדירויות גבוהות ומשאיר יסוד כמעט טהור. עמעם בכינור הסולני הבא יוצר אפקט דומה. קלרינט הבס מוסיף מעט ספקטרום גבוה; לפי המודל המתואר במקור, ברגיסטר הגבוה שלו בולטים חלקיים אי־זוגיים. בהמשך גדלים לא רק העוצמה אלא גם מגוון הכלים והתוכן הספקטרלי. כלי המתכת הכבדים נכנסים אחרונים ומוסיפים ברק לסיום התהליך.

מלודיות בדקויות גוון

מאז סביב 1900 מלחינים רבים משתמשים בגוון ליצירת מלודיה דמוית קליידוסקופ, Klangfarbenmelodie, מלודיית גווני צליל. Schoenberg טבע את המונח ב־Harmonielehre ‏(1911) והשתמש בו במיוחד ב־״Farben״. הוא קשור גם לפוינטיליזם מוזיקלי, שבו קו יחיד עובר בין כלים רבים. בקונצ׳רטו וברן אופוס 24 הגוון מבהיר את חלוקת השורה; ראו פרק הניתוח. דוגמאות יש גם אצל Mahler: בפתיחת הפרק השלישי של סימפוניה 7 ההתחלה הפוינטיליסטית מתגבשת בהדרגה. הפניות: [1] [2]

נסיים בתזמור וברן לריצ׳רקר מתוך ״המנחה המוזיקלית״ של Bach. זהו תעתוק נאמן צליל־לצליל וניתוח באמצעות תזמור של המוטיבים והקו המלודי. זהו יותר תזמור יצירתי מאשר עיבוד או תעתוק בלבד. הצמצום הבא מציג את התצוגה, בחמשה נפרדת לכל אחת משש כניסות נושא הפוגה.

המנחה המוזיקלית. הפניות: [1]

חלוקת הכלים בנושא בנויה כפלינדרום, אולי כפול. הקווים המקווקווים מתחת לחמשות מציגים פלינדרום ראשוני ברור ועקבי; מעליהן פלינדרום שני, עקבי פחות. בשתי בחירות הכלים האחרונות, הסוגריים המרובעים עשויים להסביר טוב יותר את חזרת צמד כלים קודם. כוכביות מציינות הכפלת צלילים בנבל: הראשונה מבהירה את חזרת הגוון הראשונה הפותחת את הפלינדרום, ושתי האחרונות את סוף הנושא. החצים האלכסוניים מציעים קשר אפשרי בין גווני המענה הראשון לפתיחת שני הצמדים הבאים של נושא ומענה.

שתי המערכות האחרונות מראות כיצד הקונצ׳רטו לכינור Offertorium של Sofia Gubaidulina מאמץ את התזמור הפלינדרומי הכפול של נושא Bach. התכנון אינו עקבי לאורך כל היצירה, ולכן מוצגות רק שתי הופעות ראשונות. הוא קשור לתהליך צורני המשמיט צליל מתחילת הנושא ומסופו בכל הופעה עוקבת, עד מרכז היצירה; אחריו התהליך מתהפך בסימטריה.

אם הנגן או הדוגמה אינם זמינים, אפשר להשתמש בקישור למקור. זמינות המדיה תלויה בשירות החיצוני ולא אושרה בבדיקת ניגון. פתיחת המדיה

בדוגמאות המודרניסטיות הללו הסימטריה מרכזית, אך יש תקדימים לפני המאה העשרים:

• Schubert, סימפוניה 8, פרק II: בתצוגה המלודיה עוברת מקלרינט במינור לאבוב במז׳ור; ברפריזה הסדר מתהפך, אבוב ואז קלרינט.
• Brahms, סימפוניה 3, פרק III: בחטיבה הראשונה הנושא והליווי עוברים ממיתרים לכלי עץ, ובחזרה מכלי עץ למיתרים.

שתי הדוגמאות משקפות את הצורה הגדולה, כמו אצל וברן ו־Gubaidulina.

1. במקור נכתב: ״בקרוב״; מטלות טרם נוספו לגרסת המקור שנבדקה.