תפקידים הרמוניים

אם תפקיד מוזיקלי מתאר את מקומו של רכיב מוזיקלי מסוים ביצירת יחידה מוזיקלית גדולה יותר, הרי שתפקיד הרמוני (harmonic function) מתאר את מקומו של אקורד מסוים ביצירת מהלך הרמוני גדול יותר. כל אקורד נוטה להופיע במצבים מוזיקליים מסוימים יותר מאשר באחרים, ולהתקדם אל אקורדים מסוימים יותר מאשר אל אחרים. הנטיות האלה פועלות יחד ליצירת מהלכים הרמוניים בעלי משמעות, שיכולים לשמש בסיס הרמוני לפראזות, לנושאים וליחידות צורניות גדולות יותר.

באופן כללי, תפקידו של אקורד קשור לצלילים המרכיבים אותו — מאפייניו הפנימיים — לאקורדים הנוטים להופיע לפניו ואחריו, ולמקום שבו הוא נוטה להופיע במהלך פראזה מוזיקלית.

תאוריה של תפקידים הרמוניים מבוססת על שלושה עקרונות יסוד:

• אקורדים הם אוספים של דרגות סולם.
• לכל דרגת סולם נטיות משלה.
• התפקיד של אקורד הוא מכלול הנטיות הנוצר מצירוף דרגות הסולם שבו.

שימו לב ששורש האקורד ואיכות האקורד אינם כלולים כאן בשיקולים.

מאחר שנטייה תלויה בסגנון, לאותו אקורד יכולים להיות תפקידים שונים בסגנונות שונים. למשל, סוגי התפקידים במוזיקה קלאסית שונים מאלה שבשירי פופ ורוק במצעדי Billboard. ואף שיש מאפיינים הרמוניים כלליים המשותפים לרוב המלחינים המערביים במאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה — מה שאנו מכנים הפרקטיקה המקובלת (common practice) — בחינה מפורטת יותר מגלה הבדלים חשובים בדרך שבה באך, מוצרט, ברהמס ואחרים מחברים מהלכים הרמוניים.

העיון הראשון שלנו בתפקידים הרמוניים יתמקד בפרקטיקה המקובלת הכללית המשותפת לרוב המלחינים המערביים במאות אלה. כאשר נבחן סוגות, מלחינים ויצירות מסוימים במסגרתה, נוכל לעסוק בהבדלים הדקים יותר בין מלחינים, וגם להרחיב את העיון מעבר למוזיקה האמנותית המערבית של הפרקטיקה המקובלת, לסגנונות כגון פופ ורוק.

שלושת התפקידים ההרמוניים בפרקטיקה המקובלת

במוזיקה של הפרקטיקה המקובלת, הרמוניות נוטות להתקבץ בשלוש קטגוריות רחבות של תפקיד הרמוני. שמותיהן המסורתיים הם טוניקה (T), סובדומיננטה (S, המכונה גם קדם־דומיננטה, predominant, בסימונים P או PD) ודומיננטה (D). לכל תפקיד דרגות סולם אופייניות בעלות נטיות אופייניות, וכל תפקיד נוטה להשתתף בסוגים מסוימים של מהלכי אקורדים יותר מאשר באחרים.

אם אתם כבר מכירים היטב מספרים רומיים, תוכלו לחשוב באופן כללי על I, III ו־VI כטוניקה, על II ו־IV כסובדומיננטה ועל V ו־VII כדומיננטה. עם זאת, כפי שתראו בהמשך, התמונה מורכבת יותר.

כדי להמחיש את הקטגוריות חשבו על האקורדים המשולשים הרגילים של C מז׳ור המסודרים במעגל טרצות. כל אקורד נמצא בין שני האקורדים המשולשים שעימם הוא חולק את מספר הצלילים המשותפים הגדול ביותר: C מז׳ור — C, E, G — נמצא בין E מינור — E, G, B — ובין A מינור — A, C, E. כל אחד משניהם חולק שני צלילים עם אקורד C.

אם נמיר את האקורדים למספרים רומיים ביחס ל־C מז׳ור, נוכל לראות את התפקידים. התפקיד נקבע לפי נטיות הצלילים המשותפים; לכן האקורדים, המקובצים בתרשים לפי צלילים משותפים, מקובצים בו גם לפי תפקיד.

אקורדים משולשים במעגל טרצות, עם תוויות התפקידים ההרמוניים.

מעניין שבמוזיקה של הפרקטיקה המקובלת אפשר לקבוע את תפקידו של אקורד על סמך מאפייניו הפנימיים בלבד — הצלילים המרכיבים אותו. הדבר אינו נכון בכל הסגנונות. למשל, בפופ וברוק עשויות להיות לאקורד IV נטיות תפקודיות שונות מאוד בהתאם להקשר. אך במוזיקה קלאסית, עצם הידיעה אילו צלילים כלולים באקורד מספיקה כדי לקבוע את תפקידו ההרמוני הכללי ואת הנטיות הכלליות שלו ושל צליליו.

המאפיינים התחביריים של תפקידים אלה יידונו במקום אחר. ההסבר שלהלן עוסק רק בקביעה מדויקת יותר של תפקיד האקורד במוזיקה של הפרקטיקה המקובלת.

הערת המהדורה העברית: אלה טענות והגדרות במסגרת התאורטית שבחר הספר. הן אינן מוצגות כאן כטענה שכל שיטות הניתוח מסכימות שתפקידו של אקורד אינו תלוי בהקשר. בפרק זה המקור משתמש ב־S גם בשם קדם־דומיננטה; אין בכך איחוד גורף של המונחים בכל ההקשרים.

מציאת תפקידו של אקורד

לכל אחד משלושת התפקידים — טוניקה (T), סובדומיננטה (S) ודומיננטה (D) — דרגות סולם אופייניות. דרגות הטוניקה הן 1, 3, 5, 6 ו־7; דרגות הסובדומיננטה הן 1, 2, 3, 4 ו־6; ודרגות הדומיננטה הן 2, 4, 5, 6 ו־7.

Ian Quinn, תאורטיקן מוזיקה מאוניברסיטת Yale, מבחין עוד בין הדרגות בעזרת שלוש קטגוריות: צלילים מפעילי תפקיד (functional triggers), צלילים נלווים לתפקיד (functional associates) ודיסוננסים פונקציונליים (functional dissonances). אלה מסייעות להבין את המאפיינים התפקודיים של אקורדים שדרגותיהם שייכות ליותר מתפקיד אחד, וכן את התנהגותם של צלילים מסוימים בתוך אקורד. הן מסייעות גם להבין אילו דרגות אופייניות לתפקיד יותר או פחות, וכך לקבוע תפקיד כאשר האקורד אינו שלם.

תפקיד	צלילים מפעילים	צלילים נלווים	דיסוננסים
T	1 ו־3	5 ו־6	5, אם גם 6 נוכחת, וכן 7
S	4 ו־6	1 ו־2	1, אם גם 2 נוכחת, וכן 3
D	5 ו־7	2	4 ו־6

בסולפז׳ דו נייד (movable do):

תפקיד	צלילים מפעילים	צלילים נלווים	דיסוננסים
T	do ו־mi/me	sol ו־la/le	sol, אם גם la/le נוכחת, וכן ti/te
S	fa ו־la/le	do ו־re	do, אם גם re נוכחת, וכן mi/me
D	sol ו־ti/te	re	fa ו־la/le

כדי לקבוע את תפקיד האקורד, מצאו את התפקיד הכולל את כל דרגות הסולם שבאקורד, בלי להתחשב בשינויים כרומטיים: למשל, התייחסו ל־♯4 כמו לדרגה 4 רגילה. אם יותר מתפקיד אחד כולל את כל הדרגות, בחרו בתפקיד שמספר הצלילים המפעילים אותו באקורד הוא הגדול ביותר.

לעת עתה יש לכך חריג אחד: אקורד הכולל את הדרגות 6, 1 ו־3 הוא סוג מיוחד של אקורד טוניקה, המכונה טוניקה מעורערת (destabilized tonic). Quinn משתמש עבורו בתווית המיוחדת Tx, ולא רק T.

שימו לב גם שדרגותיו של אקורד III⁷ אינן נכללות כולן באף אחד משלושת התפקידים. לכן הוא יכול להתנהג בדומה לאקורדי T או D, בהתאם להקשר. בצורתו הדיאטונית הוא אקורד נדיר.

דף העזר הזה יסייע בקביעת תפקיד אקורד לפי דרגת הבס ו/או המספר הרומי.

סימון אקורדים

נשתמש בשתי דרכים לסימון אקורדים לפי תפקידם. הראשונה היא מספרים רומיים, ספרות בס ממוספר ותוויות תפקיד. הניחו את המספר הרומי המתאים מתחת לקו הבס, את ספרות הבס הממוספר מעל לקו הבס — משום שהן מייצגות את הקולות העליונים — ואת תווית התפקיד T/S/D מתחת למספר הרומי. בדרך זו אין משתמשים ב־Tx; אקורד VI יסומן פשוט T. לעת עתה אפשר להצמיד T, S או D לכל אקורד בפני עצמו. בהמשך נשנה מעט את הנוהג כדי להציג הארכת תפקיד. הדוגמה הראשונה מציגה תפקידים של אקורדים יחידים, והשנייה הארכת תפקיד.

הדרך השנייה היא מה ש־Quinn מכנה בס פונקציונלי (functional bass). הסימנים משלבים את תפקיד האקורד — T, S, D או Tx — עם ספרה המציינת את דרגת הסולם של צליל הבס. אקורד טוניקה עם do בבס הוא T1, אקורד דומיננטה עם ti בבס הוא D7, וכן הלאה. אם צליל הבס משתנה כרומטית, השתמשו ב־+ או – לציון הגבהה או הנמכה. la ו־ti במינור אינם נחשבים שינוי כזה, מאחר ש־le, la, te ו־ti כולן שייכות למינור; עם זאת, אפשר להשתמש ב־+/– לשם בהירות. אם יש צליל משתנה כרומטית בכל מקום באקורד, הקיפו את סימן הבס הפונקציונלי בסוגריים מרובעים: [S6], [S+4], [T–7], וכן הלאה. לפרטים על אקורדים כרומטיים נפוצים ראו אקורדי סובדומיננטה משתנים כרומטית, אקורדים שניוניים ועירוב מודאלי.

Quinn תומך גם בשימוש במה שאני מכנה בס פונקציונלי מפורש (interpreted functional bass). שיטה זו משתמשת באותם סימנים, אך בסוגריים עגולים לציון הארכה קונטרפונקטית, ובאותיות קטנות הנוספות בסוף הסימן להסבר תפקידו הקונטרפונקטי של אקורד העיטור: p לצליל עובר (passing), n לצליל שכן (neighbor), i לצליל שכן לא שלם (incomplete neighbor), d למחלק (divider) ו־e לעיטור (embellishing). כל אלה מתייחסים לתבנית הולכת הקולות בקול הבס. להלן דוגמה לבס פונקציונלי מפורש.

בספר זה אנו משתמשים בעיקר בדרך הראשונה — מספרים רומיים ותפקידים הרמוניים, לרבות הארכותיהם — משום שהיא הנפוצה ביותר בתאוריית המוזיקה בצפון אמריקה. עם זאת, בס פונקציונלי יכול לסייע בזיהוי קטגוריות של אקורדים השייכים יחד. למשל, בתרגיל הכתבה או תעתוק אפשר לשמוע re בבס בלי לדעת מהו האקורד המסוים. אם ההקשר מורה שסביר שזה אקורד דומיננטה ולא סובדומיננטה, אפשר לסמנו D2. כך נשלל II, שהוא אקורד סובדומיננטה, אך נשארות אפשרויות דומיננטיות כגון V^6/4 או VII⁶, עד שאפשר להכריע. באופן דומה, בהלחנה עשויות להופיע תבניות הדורשות S4, כאשר האקורד המסוים — IV או II⁶ — נקבע לפי הולכת הקולות ולא לפי התחביר ההרמוני. באותו מקום אקורד D4, כלומר V^4/2, יהיה בלתי מתאים מבחינה תחבירית, בלי קשר להולכת הקולות.

לכן בהתייחסות לאקורדים מסוימים נשתמש במספרים רומיים לזיהוים ובתוויות תפקיד לפירוש מקומם בהקשר. בהתייחסות לקטגוריות רחבות יותר של אקורדים נשתמש לעיתים קרובות יותר בבס פונקציונלי.