פונקציות הרמוניות במינור בפופ וברוק

בהרמוניה קלאסית משתמשים בדרך כלל באותם אקורדים במז׳ור ובמינור לאותן פונקציות. למשל, T1 S4 D5 T1, כלומר I IV או II V I, נפוץ בשני המודוסים, אף שסוגי האקורדים משתנים. בפופ וברוק, בייחוד בכעשרים השנים שקדמו לכתיבת המקור, קיימים הבדלים נפוצים בין הדגמים ההרמוניים המקובלים במז׳ור ובמינור.

למשל, מהלך S–D הנפוץ ביותר במז׳ור הוא IV–V. הוא נפוץ גם במינור, אך במינור נפוץ הרבה יותר מאשר במז׳ור מהלך S–D נוסף: bVI–bVII. לכן קו הבס הקדנציאלי הטיפוסי fa–sol–do מוחלף ב־le–te–do. במילים אחרות, Dm–E(m)–Am מוחלף ב־F–G–Am. ההברות הן בדו יחסי.

שירים במינור עם IV–V–I דומים יותר למז׳ור המקביל, בעל אותה טוניקה, ומשתפים עמו הברות בס וספרות רומיות. שירים המשתמשים ב־bVI–bVII–I דומים יותר למז׳ור היחסי, ומשתפים עמו צלילי בס ואקורדים בפועל.

למשל, מהלך S–D–T נפוץ ב־C מז׳ור הוא F–G–C. ב־A מינור אותו מהלך פונקציונלי יכול להיות F–G–Am.

יוצרים כגון U2, בשיר ״One״, מנצלים קשר זה כשהבית והפזמון בסולמות שונים. הבית במינור ומבוסס על מהלך המסתיים ב־bVI–bVII, ואחריו חזרה ל־I בתחילת הפסוקית הבאה. הפזמון מתחיל ב־I במז׳ור היחסי, וכך bVI–bVII במינור נעשה IV–V במז׳ור. הגישה הדו־סולמית עם VI–VII / IV–V כנקודת ציר נעשתה נפוצה יותר בשנים המתוארות במקור.

הערת תרגום: המקור אומר פעמיים ״בשני המקרים״, אך מביא רק דוגמה אחת. התיאור נשמר ללא המצאת שיר נוסף. ההקבלה הכתובה I IV-or-II V I הובהרה כ־I–IV–V–I או I–II–V–I; הספרות הרומיות כאן אינן מסמנות תמיד את איכות האקורד באמצעות גודל האות.