צורת סונטה — יחידות מסגרת (מבוא וקודה)

הדקדוק של הסונטה — הסיפור ההרמוני והנושאי הבסיסי המעגן את סגנונה הצורני — מתממש בעיקר בתצוגה, בפיתוח ובייחוד ברפריזה. כמובן, לפרקים בצורת סונטה יש בדרך כלל סיפורים מוזיקליים נוספים לספר; וככל שהסיפור גדול יותר, המלחינים מקפידים יותר לשמור על לכידותו.

פרקי סונטה גדולים נוטים לכלול יחידת מסגרת אחת או יותר: מבוא (introduction), קודה (coda), או שניהם. יחידות אלה מסייעות להעמיד את התמונה הכוללת במסגרת וליצור סיפור מוזיקלי לכיד — לעיתים קרובות קשת שבה המתח מצטבר עד לשיא, ולבסוף נפתר ומגיע למנוחה יחסית בסוף הפרק.

להלן כמה מאפיינים שכיחים של יחידות אלה. רבים מהם משותפים גם למבואות ולקודות במוזיקת פופ ורוק.

מבוא

מבוא הוא כל חומר הקודם לאזור הנושא הראשי (P). הוא נמצא מחוץ לתצוגה. אם חוזרים על התצוגה, המבוא אינו חוזר איתה. לכן סימן תחילת החזרה ||: שכתב המלחין בתווים עשוי להיות רמז חזותי חשוב לזיהוי סוף המבוא ותחילת התצוגה. מכיוון שהמבוא אינו חלק מהתצוגה, אין חוזרים עליו ברפריזה. לפיכך, גם ללא חזרות בתווים או בביצוע, לאחר זיהוי המחזור הנושאי של התצוגה, הפיתוח והרפריזה, אפשר לזהות את המבוא כמוזיקה הקודמת להופעה הראשונה של מחזור זה. לבסוף, אף שחומר מן המבוא עשוי להופיע כאזכור בהמשך הסונטה, יחידת המבוא מופיעה פעם אחת בלבד בפרק סונטה רגיל, בניגוד למבוא בפופ וברוק.

סוגי מבואות

מבואות יכולים להיות קצרים מאוד: למשל, אקורד אחד, שניים או שלושה שהתזמורת מנגנת בעוצמה חזקה (forte), כ״קריאה לתשומת לב״ פשוטה. שני אקורדי הפתיחה של הסימפוניה ״ארואיקה״ מאת בטהובן הם דוגמה למבוא קצר כזה.

מבואות ארוכים יותר מציעים לעיתים קרובות ניגוד איטי לנושא P נמרץ. מבואות איטיים אלה מדגישים לפעמים את המודוס המינורי בעל אותה טוניקה, כדי להכין נושא P בטונליות מז׳ורית. בדרך כלל הם מסתיימים בחצי קדנצה או בהגעה חזקה אחרת לדומיננטה, כדי לעורר ציפייה לנושא P שיבוא אחריהם וידגיש את הטוניקה. המלחין עשוי לשהות על הדומיננטה זמן־מה כדי להגביר ציפייה זו. המבוא לסימפוניה הרביעית של בטהובן מדגים את כל המאפיינים הללו (0:00–2:36 בהקלטה הבאה).

הסימפוניה מס׳ 96 של היידן, ״הנס״, מדגימה אותם מאפיינים (0:00–1:30 בהקלטה שלהלן).

קודה

קודה היא יחידה חדשה הבאה לאחר סוף המחזור הנושאי של הרפריזה. במילים אחרות, לאחר שהרפריזה השלימה את עבודתה ההרמונית — ההגעה לסגירה המהותית של הסונטה (essential sonata closure, ESC) באמצעות I:PAC ESC, כאשר PAC היא קדנצה אותנטית מושלמת — ולאחר שהוצגו הנושאים הבסיסיים של התצוגה, למשל במחזור P TR S C, חומר חדש נוטה להשתייך ליחידת הקודה.

כמו המבוא, הקודה נמצאת מחוץ לרפריזה. לכן, אם חוזרים על הפיתוח והרפריזה — דבר השכיח בתווים יותר מאשר בביצועים מודרניים — הקודה תבוא אחרי החזרה האחרונה. בהיעדר סימן חזרה ברור בתווים, מזהים קודות בעיקר לפי הופעתן לאחר סוף החומר הנושאי החוזר ברפריזה.

יש חריג שכיח אחד: לעיתים קרובות מרחיבים ברפריזה קודטה (codetta) מן התצוגה, כדי להעניק סיום מודגש יותר שיחתום את הפרק. ההבדל בין קודה לקודטה הוא שקודטה היא הארכה שלאחר קדנצה של הקדנצה האחרונה בתצוגה או ברפריזה. קודה עושה דבר־מה נוסף: מבחינה הרמונית, למשל ביקור בטונליות חדשה; או מבחינה מלודית, למשל הצגת נושא חדש או חזרה לחומר מוקדם יותר, כגון P או הפיתוח.

אפשר להשוות את היחס קודטה–קודה ליחס בין חטיבה שלאחר הפזמון (postchorus) לקודה בפופ וברוק. קודטה או חטיבה שלאחר הפזמון פשוט משלימות את סוף המחזור ומבהירות את סופיותו. קודה מבצעת מהלך מלודי או הרמוני בולט, כדי לעשות דבר חדש ומשמעותי יותר.

דוגמה לקודה נמצאת בסוף הפרק הראשון של הסונטה לפסנתר בדו מז׳ור, אופ׳ 2 מס׳ 3, מאת בטהובן, החל ב־8:29 בהקלטה שלהלן. הרפריזה משלימה את המחזור P TR? S? TR S C. אולם לאחר גרסה מקוצרת של C, פתרון מדומה של אקורד הדומיננטה מוביל לסטייה ללה־במול מז׳ור (flat-VI), ובה חומר מלודי חדש. לאחר סקוונצה הרמונית, בטהובן מחזיר את פתיחת נושא P בדו מז׳ור, ואחריה סיום רב־רושם ונחרץ לפרק. המלודיה החדשה, אזור הטונליות החדש והשימוש בחלק משמעותי של P — כל אלה תורמים לאופיו של הקטע כקודה ומקשים להצדיק פירוש שלו כקודטה.

אף שהקודה נמצאת מחוץ למבנה המגדיר את הסונטה, לעיתים קרובות היא ממלאת תפקיד רטורי חשוב בפרק. למשל, מאחר ש־flat-VI היא טונליות קרובה במינור, אפשר לראות בהדגשת flat-VI באופ׳ 2 מס׳ 3 השלמה של סיפור טונלי רחב יותר. בטהובן מבקר בטונליות V מינורית בתצוגה ובטונליות I מינורית ברפריזה, כחלק מצורה בעלת שתי צזורות אמצעיות (double-MC). אפשר לפרש את הקודה ב־flat-VI, טונליות הקרובה ל־I המינורית, כהשלמה של סיפור זה — סיפור המתקיים לצד הסיפור הרגיל של צורת הסונטה, אך אינו חלק ממנו. במקרים אחרים, קודות עשויות פשוט לאפשר למלחין להאריך את פתרון המתח שנצבר בפרק ארוך, או להשלים עבודה שהחלה בחטיבת הפיתוח אך לא הסתיימה בה.

בכל מקרה, חשוב לזכור שבעוד שהמתרחש בתצוגה וברפריזה הוא ש״הופך סונטה לסונטה״, המתרחש ביחידות המסגרת האלה ובפיתוח מגדיר לעיתים קרובות את ייחודה של סונטה מסוימת. ניתוח מלא עוסק הן במוסכמי והן בחורג מן המוסכמות, הן בדקדוק והן ברטוריקה.