ההיסטוריה וההקשר של הסריאליזם

תרגום לעברית בסיוע בינה מלאכותית מתוך Open Music Theory, גרסה 2. המלל ברישיון CC BY-SA 4.0; הקרדיטים הפרטניים לנכסים נשמרים. לפרק זה טרם הופקה קריינות. פרק המקור הרישיון

מדוע סריאליזם? מה מושך בו?

נרטיבים היסטוריים מסוימים מציגים אטונליות כתוצאה הגיונית של כרומטיקה גוברת, וסריאליזם כיצירת מבנה שונה לחלוטין מן האוסף הכרומטי המלא. כך לפחות ראו זאת מלחינים שהצטרפו להגדרת Schoenberg כשיטה להלחנה בשנים־עשר צלילים הקשורים רק זה לזה (1950, עמ׳ 107; פרפרזה), בניגוד למערכת הטונלית ההיררכית. ייתכן שהופעתה באירופה בין מלחמות העולם קשורה לרצון להתחיל מחדש.

צלילים שווים וסדר עולמי חדש? אולי, אך השיטה שירתה מלחינים רבים בעלי מטרות שונות, ולכן קשה לסכמה. יש בה גם היבט כוללני אוטופי פחות: מיוחסת ל־Schoenberg אמירה שתגליתו תבטיח את עליונות המוזיקה הגרמנית למאה שנים (מצוטט אצל Stuckenschmidt, ‏1977, עמ׳ 277; פרפרזה). לא ברור אם אכן אמר זאת. Boulez, לעומת זאת, תיאר מאוחר יותר מלחינים שנשארו מחוץ לניסויים הסריאליים כחסרי תועלת, במאמר ״Schönberg est mort״ מ־1952, שנדפס שוב ב־Notes of an Apprenticeship ‏(1968, עמ׳ 274; פרפרזה).

סדרת תקדימים?

יש תקדימים רבים לדרכי חשיבה הנוגעות לסריאליזם, מהיפוך מלודי פשוט ועד קאנונים סרטניים מורכבים. ״אמנות הפוגה״ של Bach בולטת בקפדנות ובשלמות התכנון ובשימוש נרחב בכתיבת מראה.

המראה במקרים אלה בדרך כלל אופקית, ומקבילה לצורת I של שורת שנים־עשר צלילים. סימטריית נסוג, R, כמראה אנכית, היא בעיקר עניין של המאה העשרים, בסריאליזם ומחוצה לו. דוגמאות לא סריאליות הן יצירות רבות של Bartók, הפרלוד והפוסטלוד ב־Ludus Tonalis של Hindemith, והפרק השני של Cantata Academica של Britten, שכותרתו Alla rovescio. יש דוגמאות מוקדמות נדירות, כגון Menuet al Roverso בסימפוניה 47 של Haydn ב־G.

יש גם מקרים נדירים ומפוקפקים שבהם נטען שיצירות טונליות מציגות מעבר בכל שנים־עשר גבהי הצליל. דוגמה המצוטטת לעיתים היא בחירת הטונליות בפיתוח פרק הסיום של סימפוניה 40 של Mozart.

לעומת זאת, מלחיני המאה העשרים כתבו מוזיקה בעלת ארגון סריאלי מוכר המאמץ צליל של טונליות מורחבת, בדוגמה 1. למשל:

• הקונצ׳רטו לכינור של Alban Berg, ששורתו מתרכזת במשולשים ובקווינטות.
• Evocation של Hale Smith, שלדברי המלחין יש לה זיקה לג׳אז. בין מרכיביה הג׳אזיים או הטונליים מודגשת הקבוצה [0,2,7], שאותה Horace J. Maxile Jr. קושר להרמוניה קוורטלית ולסגנונות אלתור של בופ ופוסט־בופ (2004, עמ׳ 125; פרפרזה).
• Turn of the Screw של Benjamin Britten משתמש במבנה קוורטלי דומה בשורה, שממנה מאורגנים סריאלית הן הנושא והן המרכזים הטונליים של המערכות.

אם הנגן או הדוגמה אינם זמינים, אפשר להשתמש בקישור למקור. זמינות המדיה תלויה בשירות החיצוני ולא אושרה בבדיקת ניגון. פתיחת המדיה

דוגמה 1. שורות צלילים טונליות מאת FourScoreAndMore. הפניות: [1] [2]

טונליות בסריאליזם אינה מוגבלת לגובה צליל: גם הפרמטרים האחרים חשובים. לעיתים קרובות מציינים, בדרך כלל בביקורת, שיצירותיו הסריאליות המוקדמות של Schoenberg משתמשות בשנים־עשר צלילים אך עדיין מאמצות צורות, מקצבים וניבים טונליים כגון ואלסים.

הופעת שיטת שנים־עשר הצלילים והתפתחותה

Schoenberg מזוהה עם השיטה ואף תיאר אותה כתגליתו, אך רבים הגיעו לרעיון באופן עצמאי בערך באותו זמן, במיוחד Josef Matthias Hauer ו־Herbert Eimert. הוא דן מוקדם ברעיונות כגון ״שחרור הדיסוננס״, אך מחשבותיו על סריאליזם הופיעו אחרי השניים האחרים.

תאוריית Hauer ב־Zwölftontechnik: Die Lehre von den Tropen ‏(1926) בולטת בניסוח מוקדם של השיטה ובארגון מיליוני האפשרויות ל־44 טיפוסים, tropes, בארבע קבוצות. הן מבוססות על סימטריות בין הקסאקורדים לא מסודרים, בקידומות Poly-, Mono-, Endo- ו־Exo-.

אחרי הדור הסריאלי הקלאסי מופיע מגוון רחב יותר, ובו סריאליזם אינטגרלי או כולל: שימוש בטכניקה בפרמטרים שאינם גובה, במיוחד מקצב, דינמיקה וארטיקולציה. עם זאת, Ruth Crawford Seeger כבר כתבה בסגנון שכונה כך בהמשך בערך ב־1930.

הדוגמאות המוזכרות ביותר הופיעו בגל סביב 1950:

• Milton Babbitt: שלוש יצירות לפסנתר, Three Compositions for Piano, משנת 1947.
• Olivier Messiaen: ‏Mode de valeurs et dʼintensités לפסנתר, 1949–1950.
• Karlheinz Stockhausen: ‏Kreuzspiel לאבוב, קלרינט בס, פסנתר ושני כלי הקשה, 1951.
• Pierre Boulez: ‏Structures 1 לשני פסנתרים, 1952.

סימנים לגישה נמצאים כבר ביצירות הקלאסיות המוקדמות. בתצוגת הפרק הראשון של סימפוניית וברן אופוס 21 מחלקות הגובה קבועות ברגיסטרים מסוימים; ראו פרק הניתוח. בווריאציות לפסנתר אופוס 27 גבהים, משכים ודינמיקה קשורים זה לזה: למשל B ו־G♯ הם תמיד שמיניות, בלגטו וב־forte. הפניות: [1]