להלן הגדרות למודולים ולקדנצות חשובים בתצוגות בצורת סונטה.

קדנצות

צזורה אמצעית — MC

הפוקוסקי ודארסי, שתאורייתם היא הבסיס לחומרי עזר אלה, ממליצים שבניתוח תצוגה ״המשימה הראשונה תהיה לאתר ולזהות את הטיפול ב־MC״ (עמ׳ 24). זהו אירוע הרמוני חשוב, המציין את הרגע שבו הטונליות המשנית תופסת שליטה באופן מובהק. חשיבותו הנושאית היא בסימון סוף חלקה הראשון של התצוגה ובהכרזה על בוא הנושא המשני. חשיבותו הרטורית היא בכך שבדרך כלל זהו אירוע עתיר אנרגיה, שהוכנה באמצעות הגברת אנרגיה משמעותית במוזיקה שלפניו. לבסוף, סוג הקדנצה המשמש ל־MC ומועד הופעתה ביחס לפתיחת הפרק מעידים היטב על סוג המוזיקה שיבוא בהמשך.

הקדנצה הנפוצה ביותר ל־MC היא חצי קדנצה, בטונליות הראשית, I:HC MC, או במשנית, V:HC MC או III:HC MC. בתקופה הקלאסית, בשלהי המאה השמונה־עשרה, I:HC MC תצביע בדרך כלל על פרק סונטה קצר וקליל יותר; V:HC MC או III:HC MC יצביעו בדרך כלל על פרק בינוני או ארוך יותר. האחרונים צפויים להיות מורכבים יותר מבחינה צורנית.

לפי הפוקוסקי ודארסי, בפרק בינוני V:HC MC או III:HC MC הם ברירת המחדל מן הרמה הראשונה, ו־I:HC MC היא מן הרמה השנייה. בפרקים קצרים I:HC MC היא ברירת המחדל הראשונה.

ברירת מחדל שלישית היא V:PAC MC או III:PAC MC; רביעית היא I:PAC MC. שתיהן נדירות בהרבה מן הראשונות ויוצרות עצירה חזקה יותר במהלך המוזיקלי.

המאפיינים המקיפים בדרך כלל MC הם:

• הגברת אנרגיה לקראת הקדנצה, בתוך TR ש־MC מסיימת.
• הגעה בולטת לדומיננטה מבנית.
• הפסקה או קטיעה במרקם, לעיתים ממולאת בקול יחיד או במרקם מצומצם מאוד — ״מילוי הצזורה״ (caesura fill) של H/D.
• שמירה רציפה על האנרגיה בין הקדנצה ההרמונית להפסקת המרקם.

מאפיינים נפוצים נוספים, שאינם נדרשים כלל, הם:

• fa–fi–sol בבס לקראת הקדנצה.
• הארכה או הרחבה של ההגעה לדומיננטה — ״נעילה על הדומיננטה״ (dominant lock).
• ו/או אקורד ההגעה החוזר שלוש פעמים מיד לפני ההפסקה — ״מהלומות פטיש״ (hammer blows).

כדי ש־MC תהיה אמיתית, חייב לבוא אחריה נושא S העונה לדרישות, כמוסבר להלן. קדנצה שיכלה לתפקד כ־MC אך אין אחריה S מתאים היא ״צזורה אמצעית שנדחתה״ (medial caesura declined). כל תצוגה דו־חלקית הדוחה צזורה חייבת לכלול MC ״אמיתית״ בהמשך. אם אין כזאת, התצוגה רציפה ולא דו־חלקית.

הערת תרגום: עמוד חלופי זה מתייחס ל־MC כקדנצה. בפרק נקודות ההגעה המבניות נבדלות הצזורה והקדנצה במפורש. שני ניסוחי המקור נשמרו עם הסתייגות, כפי שמתועד ביומן.

סגירה מהותית של התצוגה — EEC

בתצוגת פרק סונטה EEC היא ״ה־PAC הראשונה העונה לדרישות בטונליות המשנית, שאחריה עוברים לחומר שונה״ (הפוקוסקי ודארסי, עמ׳ 18). היא אינה אופציונלית ותמיד בטונליות המשנית. מודול הסיום C בא מיד אחריה.

חשוב שהיא ה־PAC הראשונה העונה לדרישות, ושבא אחריה חומר שונה. לעיתים קרובות ה־PAC החזקה ביותר בדומיננטה אינה EEC. זהו יעד הרמוני; אחרי השגתו התהליך הושלם, והיעד עשוי שלא לחפוף לשיא המרקמי.

EEC נמצאת גם בסוף נושא. אם נושא S מגיע ל־PAC ואז חוזר על עצמו, היא בסוף החזרה.

לאחר השגת ה־PAC כל חומר חדש הוא חומר סיום C, ולא נושאי S חדשים.

סגירה מהותית של הסונטה — ESC

ESC היא הקדנצה ברפריזה המקבילה ל־EEC שבתצוגה. היא אינה אופציונלית ותמיד בטונליות הראשית, I:PAC.

כמו EEC, היא ״ה־PAC הראשונה העונה לדרישות [בתוך S], שאחריה עוברים לחומר שונה״. גם היא יעד הרמוני שהשגתו משלימה את התהליך, ועשוי שלא לחפוף לשיא המרקמי.

מודולים

נושא ראשי — P

ל־P כמה תפקידים: לבסס את הטונליות הראשית, עם קדנצה או בלעדיה; להציג את החומר המלודי הראשי הפותח את המחזור הנושאי; ולהתחיל את התנועה אל MC ו־EEC.

P יכול להיות בכל טיפוס נושא תקני: משפט מוזיקלי, פריודה, היבריד, נושא מורכב או תלת־חלקי קטן. לפעמים הוא אפילו פסוקית אחת, קודמת או הצגה.

P יכול להיות סגור הרמונית, עם סיום בטוניקה, או פתוח, עם סיום מחוצה לה. P סגור לגמרי מסתיים בקדנצה אותנטית, עדיף PAC. אך לפעמים הוא מתפרק אל המעבר TR; אז ייתכן שיהיה רק פסוקית הצגה או רעיון בסיסי מורכב, ללא קדנצה מסיימת. הקדנצה האחרונה של P עשויה לחפוף לפתיחת TR.

מעבר — TR

תפקידו הפונקציונלי העיקרי של TR הוא להניע אל MC. זו תנועה הרמונית, לרוב עם מודולציה אם MC בטונליות המשנית, וגם רטורית, המאופיינת בהגברת אנרגיה. הניתוח צריך להתמקד ב־MC ובדרך התקרבותו של המלחין אליה.

להלן טכניקות נפוצות הקשורות לתפקיד המעבר.

TR מתחיל לעיתים קרובות ב״אישור בטוטי״ (tutti affirmation) של הפוקוסקי ודארסי, בייחוד בתזמורת: הצגה חוזרת חזקה יותר באופן בולט של לפחות הרעיון הבסיסי מ־P, לפני ההתקדמות אל MC. לעיתים יש Fortspinnung מוטיבי, פיתוח מתמשך של מקטעי מוטיב מלודי, בדרך כלל מ־P. סקוונצות מלודיות או הרמוניות נפוצות. גם כל מה שקשור לפונקציית המשך מתאים למעבר: פירוק למקטעים, פירוק החומר האופייני, האצת הקצב המלודי או ההרמוני וכן הלאה.

נאמץ את מיקום תחילת TR בתחילת פסוקית לפי הפוקוסקי ודארסי. ככלל, כשנשמע בבירור תפקיד המעבר, חזרו לתחילת אותה פסוקית וסמנו שם את תחילתו.

בעקבותיהם אפשר לסווג מעברים לעצמאיים, פיתוחיים ומתפרקים. עצמאי מתחיל בחומר מלודי חדש ומבוסס עליו; פיתוחי מבוסס על חומר מלודי מ־P; ומתפרק מתחיל בחומר P ומפרק או מצמצם את אופיו האופייני ככל שהאנרגיה עולה והמוזיקה נעה אל MC.

נושא משני — S

תפקידו העיקרי של S הוא להביא PAC בטונליות המשנית, הסגירה המהותית של התצוגה, EEC. בגלל הקשר לאירוע הרמוני מרכזי זה ולקדנצה המקבילה ברפריזה, ESC, ל־S חשיבות ועניין עצומים בפרק סונטה. הפוקוסקי ודארסי אף אומרים ש״מה שקורה ב־S הופך סונטה לסונטה״ (עמ׳ 117). אופן השגת EEC ב־S, השגת ESC ב־S של הרפריזה והיחס ביניהם הם ממאפייניו המגדירים ביותר של פרק סונטה. הם מוקד חשוב למלחין, וראוי שיהיו מוקד חשוב לנו.

המלודיה של S לרוב פשוטה יחסית ופחות זכירה מזו של P. אין בכך כדי לגרוע מחשיבותו המבנית.

בסונטה במז׳ור S נמצא בדרך כלל בדומיננטה V. ביצירות מאוחרות יותר של Beethoven, ‏Schubert ואחרים יש משחק בציפייה זו, אך היא תמיד ברירת המחדל הראשונה. בראשית תולדות הסונטה זו האפשרות היחידה, לפי המקור.

בסונטה במינור S בדרך כלל במדיאנטה III או בדומיננטה המינורית, V, או v אם רוצים להדגיש את המודוס המינורי של הטונליות המשנית.

להלן סוגים נפוצים של נושאים משניים:

• S מסוג subito piano: ירידה פתאומית בעוצמה ו/או תזמור דליל מיד אחרי MC; מנוגד ל־P.
• S גלנטי: קליל, עליז, נמרץ ודוהר; מנוגד ל־P.
• S קנטבילה: לירי ושירתי; מנוגד ל־P.
• S המבוסס על P: מתחיל בחומר P; ברירת המחדל הראשונה אצל Haydn.
• ״גזירה מנוגדת״ (contrasting derivation): נגזר מ־P אך מנוגד באופיו.
• S מסוג forte: מופיע לעיתים קרובות אחרי MC חלשה וממשיך את האנרגיה שנצברה ב־TR.
• S בסגנון ״מלומד״ (learned): סוג נדיר במרקם פוגלי, קנוני או חיקויי, המזכיר סגנונות מלפני הגלנט.

אזור סיום — C

מאפייניו המגדירים הם שהוא בא אחרי EEC ואינו S. מודולי C יכולים להציג חומר נושאי חדש לגמרי או לשאול מ־P או TR. לפי ההגדרה הם אינם מבוססים על S, שכן זה יהיה המשך S. זכרו: אחרי EEC חייב לבוא חומר חדש; אחרת S ממשיך ו־EEC טרם הושגה.

C תמיד בטונליות המשנית. הוא לאחר הקדנצה, והיעד ההרמוני של התצוגה כבר הושג. אם הוא הולך למקום אחר, אינו C.

חומרו המלודי יכול להתבסס על P או TR, להיות חדש לגמרי או להיות שרשרת קודטות (codettas): יחידות קצרות באורך פסוקית ובהן עיטורים ומחוות מוסכמות, שכל אחת מסתיימת בחזרת ה־PAC בטונליות המשנית.

מעבר חוזר — RT

מעבר חוזר דומה ל־turnaround בפופ, ברוק או בבלוז. זהו אקורד דומיננטה או הגעה בטונליות הראשית המכינים את החזרה אליה בתחילת חזרת התצוגה. ההבדל הוא ש־RT מופיע אחרי מודולציה. אחרי טונליות משנית V, הוא הופך את I בטונליות V ל־V בטונליות I באמצעות חזרה, פיגורציה מלודית או הוספת ספטימה לאקורד.

הערת תרגום: זהו עמוד עזר חלופי ונשמרה עצמאותו. יש בו שלושה סוגי מעבר, בעוד הפרק הראשי מציג שני סוגים וסוגי משנה. ״תמיד״ ו״האפשרות היחידה״ נשמרו כטענות שיטת המקור, ולא כהוכחה היסטורית חדשה. הברות fa–fi–sol הן בדו יחסי.